מאת: מזי סולומון יולזרי
נכנסתי לסניף של אחד הפארמים כדי לקנות מתנה קטנה, יומולדת- מה לעשות.
צעדתי על אוטומט בשביל המתוכנן להוביל אותי באופן אופטימלי מבוסס מחקרים, ללא ספק, למחוז חפצי.
חולפת על פני מיכלי השמפו הגדולים.
מקבלי החלטות שימו לב: יותר גדול זה לא תמיד יותר טוב בעיקר אם היותר גדול הוא גם יותר כבד ומחליק מהיד במקלחת על הבוהן. הפקק עלול להשבר ואני לעולם לא אוכל לסבול יותר את ריח הפסיפלורה.
כבר באיזור צבעי השיער אני מסומנת כמטרה עבור דודות חביבות המפיצות את ריח המבצעים הלוהטים. לא תודה, אני ממלמלת ובורחת לשביל בו חיישני הדודות מצפצפים בהסטריה: האיפור בואך הבשמים. כמו פגר מדמם באזור רווי כרישים, מנסה להימלט מהגורל הידוע מראש.
זה נראה כאילו הן באמת רוצות לעזור לי, הנשים העדינות האלה, הן רק עושות את העבודה שלהן, אומרת הגברת הנחמדה שבתוכי.
כן, בטח, רק שזה יעזור לי הרבה יותר אם הן תפסקנה להפריע לי לזכור מה רציתי לקנות (עונה הנודניקית שבי). בוחנת את המדפים בזריזות של אמא שמודעת לכמה דקות יש לה עד הגן כי לא מספיקים כלום עד 12:00ביום שישי ושוב חביבה אחרת מנסה לעזור, אני נמלטת. מביטה השעון – כמעט נגמר לי הזמן.
ברגע של הארה החלטתי לקנות בושם, צללתי אה-לה מייקל פלפס בין כל הנשים שנלכדו ברשתם של הדודות המציעות לנו את מבצעי השנה.
כדי להגיע למדף הודפת בדרכי עוד קצת עזרה מנשות בשורת המבצעים, אולי יש טסטר – שנריח.
ואין.
אין טסטר על המדף.
אוקיי, עכשיו אני צריכה עזרה. הרמתי ראש, הגיעה דודה במהירות שהבן שלי מגיע כשסבתא רק צועדת לכיוון מגירת הממתקים, הודפת את הקולגות.
איזה מזל שיכולתי לתת לה סוף סוף מה שכל כך רצתה- לעזור לי.
אה. היא מהקוסמטיקה. היא לא יודעת איפה הטסטר של הבושם…
היא בטח יודעת איפה הקרם "מקסימום לחות לעפעפיים לשעות הבוקר המוקדמות בלבד, שחייבים למרוח בטפיחות עדינות רק באיזור שמעל לגלגל העין במחיר מבצע של 998.90 ש"ח לאחר 40% הנחה".
עוד התנצלות מדומה גורמת לי לחשוב שאולי הן לא ממש מעוניינות לעזור לי עם הבושם, הייתכן שאני מבזבזת את זמנן היקר?
עובדת צעירה נחלצה לעזרתי, מצאה בקלות את הטסטר המיוחל, לקחתי מה שרציתי וגיליתי שאין לי זמן לעמוד בקופה ושיציעו לי מבצעים מעולים וכרטיס מועדון.
זה lifestyle זה? זה מוות באמצעות מבצעים לחג.
